החלטה בתיק ת"א 10028-10-10

לפני בקשה מטעם הנתבעת להביא ראיות לסתור לפי סעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן " חוק פלת"ד") את קביעת המוסד לביטוח לאומי שקבע, בין יתר הנכויות, כי לתובע נותרה נכות אורטופדית בגין יישור רגל שמאל בשיעור של 20% עקב תאונת עבודה מיום 29/1/08. כן נתבקשתי לקבוע כי קביעתו של המומחה תבוא במקום קביעת המל"ל. בהתאם להחלטתי מיום 9/5/13, התובע הגיש תגובתו לבקשה, ולהלן החלטתי.

טענות הצדדים

1.         המבקשת טענה שאינה פונה בבקשה למינוי מומחה בתחום האורטופדי, אלא מבקשת כי קביעתו של ד"ר ברנפלד, שמונה על ידי בית המשפט לעניין מצבו האורטופדי של התובע, היא הקביעה שתחייב. ד"ר ברנפלד קבע כי המגבלה שממנה סובל התובע בברך שמאל, היא מזערית ואינה מקנה נכות על פי תקנות המל"ל.

2.         הנכות שנקבעה על ידי המוסד לביטוח לאומי התבססה על בדיקת התובע מיום 29/10/09, כארבעה וחצי חודשים בלבד לאחר שהתחיל הליך של שיקום. ד"ר ברנפלד, שמונה על ידי בית המשפט במטרה לקבוע אם קיים סיכוי להחמרה עתידית במצבו הרפואי של התובע, בדק את המשיב ביום 19/1/12. מבדיקתו נמצא, כי קיימת הגבלה מזערית של חמש מעלות ביישור הברך, וטווח תנועות של 120 מעלות בכיפוף. ד"ר ברנפלד אף נחקר על חוות דעתו ואישר בחקירתו כי לא נותרה לתובע נכות אורטופדית בגין יישור הברך. מצבו של התובע הוטב, למעשה, כאשר הטבה זו עולה ממצבו של התובע זמן ניכר לאחר בדיקת המל"ל ומתן אחוזי ניכות על ידה. 

3.         עוד טוענת המבקשת, כי הוכח שמצבו הרפואי של התובע הוטב משמעותית מאז נבדק על ידי המל"ל, ומשיקולי צדק לא ניתן להתעלם מקביעות המומחה שמונה על ידי בית המשפט, למרות שמטרת מינויו היתה קביעה לעניין הסיכוי להחמרה עתידית. אין להבחין בין הטבה רפואית להחמרה רפואית ובית המשפט נדרש לקבוע את הפיצוי הכספי המגיע לתובע בהתאם למצבו הרפואי האמיתי והעדכני.

4.         התובע בתגובתו מתנגד לבקשה. נטען כי המבקשת השתהתה בהגשת הבקשה, שהוגשה רק לאחר סיום שמיעת ההוכחות. עוד נטען, כי המל"ל קבע את נכותו הצמיתה של התובע כארבעה וחצי חודשים לאחר שהסתיימה תקופת השיקום, וכשנתיים כמעט מיום התאונה. נקבע במל"ל כי נכותו של התובע היא צמיתה ויציבה. חוות דעתו של המומחה ברנפלד הוגשה כבר ביום 19/1/12, ומאז ועד שהנתבעת הגישה את הבקשה, חלפה כשנה וחצי. בית המשפט מוסמך להתיר הבאת ראיות לסתור רק במקרים חריגים, כשהנסיבות הן יוצאות דופן ומצדיקות זאת. המגמה של בתי המשפט לעניין הבאת ראיות לסתור היא מגמת צמצום, שכן מטרתו של סעיף 6ב לחוק הפלת"ד הוא קיצור ההליך בבית המשפט והימנעות מקושי אובייקטיבי בהכרעה בין חוות דעת רפואיות שונות או סותרות. הנתבעת לא עמדה בנטל להראות כי מדובר בנסיבות חריגות המצדיקות אישור הבאת ראיות לסתור. המומחה לא מונה לצורך בדיקת נכותו של התובע אלא אך ורק לעניין סיכויי ההחמרה העתידית. עוד טוען התובע, כי בקשת הנתבעת הוגשה באופן לקוי, וגם אם יוחלט על הבאת ראיות לסתור, בית המשפט יצטרך למנות מומחה רפואי אובייקטיבי, שיומצאו לו מסמכים רפואיים שנועדו לצורך הטיפול בלבד. ד"ר ברנפלד, בעת שהכין את חוות דעתו, עיין גם במסמכי המל"ל ולכן לא ניתן לסמוך על חוות דעתו אלא לעניין הספציפי שלגביו הוא מונה. אם היה התובע נבדק על ידי ד"ר ברנפלד לעניין קביעת אחוזי הנכות שנותרו לו, היה דואג להמצאת מסמכים רפואיים עדכניים בנוגע למצבו הרפואי, וב"כ התובע היה חוקר אותו בבית המשפט גם לעניין זה של קביעת הנכות.

דיון והכרעה

5.         אתייחס תחילה לטענת השיהוי שהעלה התובע. אינני מקבלת טענה זו: הנתבעת לא השתהתה בהגישה את הבקשה. המומחה ברנפלד נחקר בבית המשפט על חוות דעתו ביום 2/5/13. חוות דעתו אינה מציינת כי לתובע לא נותרה נכות בגין יישור הרגל, ולמעשה לא מתייחסת כלל לשאלת נכותו אלא רק לנושא האפשרות להחמרה עתידית. רק בחקירת המומחה בבית המשפט, כאמור ביום 2/5/13, עלתה עמדתו כי לא נותרה לתובע נכות בגין יישור הרגל. בנסיבות אלה, לא השתהתה הנתבעת משהגישה את הבקשה ימים ספורים לאחר חקירה זו.

6.         ולגופו של עניין: הלכה היא, שהבאת ראיות לסתור על פי סעיף 6ב לחוק הפלת"ד, תתאפשר במשורה, במקרים חריגים בלבד:

                        "ראיות לסתור מיועדות למקרים מיוחדים וחריגים בלבד... כדי שיותר להביא ראיות לסתור, לא די בעובדה שיש מומחה רפואי או מומחים רפואיים הסוברים אחרת משסבורה הייתה הוועדה הרפואית, אפילו אם הפער בין מה שסבורה הוועדה הרפואית לבין מה שסוברים המומחים הרפואיים הינו גדול... פסיקתו העקבית של בית משפט זה היא שיש למעט במתן רשות להביא ראיות לסתור על פי הסיפא של סעיף 6ב ולצמצם את ההיתר למקרים נדירים בלבד" (ע"א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טיארה, פ"ד מה(4) 77, 82 (1991)).

            וגם:

                        "סעיף 6ב לחוק הפיצויים נועד בעיקרו של דבר לפטור את בית המשפט מהליך מתמשך, מסובך ומורכב בקביעת דרגת הנכות של הנפגע... לתכלית הדיונית מצטרף גם רציונאל נוסף של צדק מהותי. החלת אותה דרגת נכות, אשר נקבעה על ידי המוסד לביטוח לאומי בתביעה שהוכרה על ידו כתאונת עבודה, גם בתביעה שמתבררת בבתי המשפט, עשויה לתרום לאחידות ראייתית ועובדתית" (רע"א 4484/06 מור נ' אישי ישיר חברה לביטוח 1996 בע"מ, 19/9/06, פסקה 4).

            נסיבות חריגות עשויות להיות מקום בו יש שינוי בנכותו של הנפגע:

"אך הכול מסכימים, שאם חל שינוי במצבו של הנפגע מאז נקבעה דרגת נכותו 'על פי כל דין' ועד לדיון בבית המשפט, יצדיק שינוי כזה הבאת ראיות לסתור (ראו: ר"ע 634/85 [5] הנ"ל; ר"ע 641/85 ציון חברה לביטוח בע"מ נ' סיסו [8]; ע"א 563/88 אשל נ' 'צור' חברה לביטוח בע"מ ואח' וערעור שכנגד [9]; רע"א 129/89 [10]; ע"א 5779/90 [7] הנ"ל). בנסיבות שבהן חלה החמרה במצבו של הנפגע, או שנתגלתה בו נכות עקב התאונה, אשר הוועדה הרפואית לא נתנה דעתה עליה, הצדק מחייב שעניין קיומה של נכות זו יתלבן ושהנפגע לא יקופח על-ידי התעלמות מקיומה, רק משום שזו לא עלתה, או לא יכולה הייתה לעלות, על שולחן דיוניה של הועדה הרפואית. מצב דברים דומה אשר יצדיק מתן היתר להביא ראיות לסתור יחול, כמובן, גם במקרה שעל-פי מסמכים רפואיים שיובאו לפני בית המשפט חלקה הטבה (ולא רק הרעה) במצב נכותו של הנפגע מאז נקבעה דרגת נכותו על-ידי הוועדה הרפואית" (רע"א 863/90 התעשייה האוירית לישראל בע"מ נ' קמחי, פ"ד מז(4) 815, 822).

8.         במקרה שלפנינו, תפקידו של ד"ר ברנפלד היה, כאמור, לקבוע אם יש סיכוי להחמרה עתידית במצבו של התובע. בחוות דעתו לא עלתה שאלת נכותו בגין המגבלה ביישור הברך, אולם בחקירתו הבהיר המומחה כי לא נותרה לתובע נכות בגין מגבלה זו. על סמך חקירה זו של המומחה, מבקשת הנתבעת לקבוע כי אין להכיר בנכות שקבע המל"ל לתובע, בשיעור של 20%, בגין המגבלה ביישור הברך. בקשה זו אינה יכולה להתקבל במתכונת המבוקשת. נסיבות דומות למקרה שלפנינו, נדונו ברע"א 4482/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' ברוך, פ"ד מט(5) 198. שם נדון מקרה של תובע שנפגע בשתי תאונות דרכים, כשהמל"ל קבע לו נכות נפשית בשיעור 10%, כאשר לא היה מודע לתאונה השנייה בה נפגע. מומחית שמונתה על ידי בית המשפט במטרה לקבוע איזה חלק מנכות התובע שנקבעה על ידי המל"ל, נגרם כתוצאה מכל אחת מהתאונות, קבעה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 50% בתחום הנפשי, תוך התעלמות מנוסח החלטת בית המשפט בנוגע למינויה. בית המשפט המחוזי קבע שם כי יש לקבל את חוות דעתה של המומחית, בהסבירו שלא מדובר בחוות דעת רפואית של צד המבקש לסתור את דרגת הנכות שנקבעה על פי דין, כי אם במקרה נדיר שבו מומחה בית המשפט הגיע לממצא בתום לב, הגם שחרג ממסגרת כתב המינוי. השופט אור שדן בערעור שהוגש על החלטה זו בבית המשפט העליון, כתב כדלקמן:

                        "בנסיבות המקרה, לא היה מקום שבית המשפט יסתמך על קביעת דרגת הנכות על ידי המומחית... לאור נוסח ההחלטה בדבר מינוי המומחית, לא היה על המבקשת לחשוש שעלולה להיקבע על ידי המומחית נכות גבוהה יותר, ועל כן גם לא היה טעם ולא היה צורך להביא מטעמה לפני המומחית את כל המסמכים או הנסיבות שיש בהם חשיבות למקרה שהשאלה של החמרת מצב התובע מאז 1990 עד 1995 הייתה עומדת על הפרק. על כן, אין לשלול את האפשרות שעלול להיגרם עיוות דין למבקשת אם תתקבל חוות דעת המומחית בדבר נכותו של התובע כתוצאה מהתאונה. עם מינוי המומחית לא הייתה מחלוקת בין הצדדים בדבר שיעור הנכות הרפואית הצמיתית של התובע, וכל שנתבקשה המומחית הוא לקבוע את החלוקה בין שתי התאונות בשאלה עד כמה גרמה כל אחת מהן לנכות. החלטת המומחית בדבר שיעור הנכות יש בה, על כן, לא רק חריגה מסמכותה, אלא גם חריגה מהבנה ששררה בין הצדדים, ובנוסף לכך גם חריגה מהחלטה מפורשת קודמת של בית המשפט שעל פיה אין מקום לקבוע את שיעור הנכות של התובע בשונה ממה שנקבע על ידי הוועדה הרפואית. יש בהחלטת בית המשפט המחוזי גם מסר שלילי במובן מסוים. המסר הוא שרשאי מומחה רפואי, המתמנה על-ידי בית המשפט, לחרוג מכתב המינוי שלו ולהתייחס בחוות דעתו לעניינים שלא נמסרו לקביעתו, וכשיעשה כן לא יסב בית המשפט את פניו מחוות דעת שלו בעניינים אשר הוא לא נתבקש לחוות דעתו בהם".     

            אמנם בית המשפט העליון קיבל את הערעור בנקודה זו, וקבע שלא היה מקום לקבל את חוות דעת המומחית לעניין הנכות של הנפגע, אולם בסופו של יום נקבע באותו ענין, כי יש מקום למנות מומחה רפואי לקביעת דרגת הנכות של הנפגע שם:

                        "דעתי היא, שלאור הזמן שחלף מאז קביעת הוועדה הרפואית ולאור מצב התובע כפי שהתרשמה ממנו המומחית, יש מקום למנות מומחה רפואי לקביעת דרגת הנכות של התובע עקב שתי התאונות. אכן, נקבע לא אחת שאין די בחוות דעת רפואית מטעם אחד הצדדים, שבה נקבע שיעור נכות שונה מזה אשר נקבע על פי כל דין, כדי לקבוע שהנכות אשר נקבעה על פי כל דין נסתרה... אך בענייננו מדובר בחוות-דעת שניתנה, אמנם ללא סמכות, על-ידי מומחה רפואי של בית המשפט. העובדות והממצאים שבחוות דעת זו מלמדים לכאורה על החמרה במצבו של התובע מאז 1990 ועד 1995. בנסיבות אלה, יש הצדקה למינוי מומחה רפואי אשר יקבע את שיעור נכותו של התובע בשטח הפסיכיאטרי".     

9.         כך יש, לדעתי, לקבוע גם בענייננו. המומחה ברנפלד לא התבקש לחוות דעתו על נכותו של התובע במישור האורטופדי, אלא לקבוע אם יש לדעתו סיכוי להחמרה עתידית במצבו. כאשר העיד בבית המשפט על כך שלתובע לא נותרה למעשה נכות בגין יישור הרגל, הוא חרג מסמכותו כפי שניתנה לו על ידי בית המשפט. על כן, אין לקבל את עמדתו ולקבוע כי לתובע לא נותרה נכות בגין המגבלה בברך. עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שמומחה בית משפט, שהוא אובייקטיבי ואינו בא מטעמו של צד זה או אחר, בדק את התובע כשנתיים וחצי לאחר שנבדק על ידי הועדה הרפואית במל"ל שקבעה את נכותו הצמיתה, ומצא כי לא נותרה לתובע נכות כאמור. אלו מצביעים על כך שיתכן שקיים שינוי במצבו הרפואי של התובע מאז שנבדק על ידי הועדה במל"ל. כזכור, המל"ל קבע נכות בשיעור 20% בגין יישור הרגל, וקביעה של המומחה כי לא נותרה לו נכות בגין מגבלה זו, מהווה שינוי מהותי בנסיבות, שמצדיק בירור נוסף. לשם כך יש למנות מומחה רפואי אורטופדי מטעם בית המשפט, שיקבע מה שיעור נכותו בגין הגבלה ביישור רגל שמאל, וכך אני קובעת.